אביגדור רנצו לואיזאדא נולד בפירנצה שבאיטליה ב-27 באוקטובר 1905. בן שלישי למשפחה יהודית אמידה, חילונית ומושרשת היטב בחברה האיטלקית. אביו היה רופא מפורסם וזכה להערכה רבה. אחיו הבכור הלך בעקבות האב והיה ברבות הימים לקרדיולוג מצליח בארה”ב.

כישרונו בציור התגלה כבר בילדותו על ידי סבו, שהיה צייר, מוזיקאי וצלם מוכשר. כילד אהב לבלות את חופשות הקיץ בבית הסבים אשר מחוץ לעיר. בהיותו בן שבע נתן לו הסב שיעור ראשון בציור, אך הזהיר אותו: “אל תהיה צייר ! אלו חיים קשים...”

לאחר סיום לימודיו בתיכון שירת לואיזאדא בצבא האיטלקי ביחידת האלפיניסטים. עם שיחרורו השתוקק להתחיל בלימודי אמנות, אך אביו התעקש כי עליו ללמוד הנדסה. לואיזאדא החל ללמוד הנדסה באוניברסיטה ומהר מאוד הבין כי תחום זה אינו בשבילו. הוא עבר ללמוד באקדמיה לאומנויות היפות בפירנצה “Accademia delle Belle Arti“, אך הדבר הביא לקרע בינו לבין אביו, אשר לא הסכים לסייע לו כלכלית בזמן לימודיו. הקשר ביניהם כמעט נותק. בתקופה זו עבר לואיזאדא משבר נפשי ורוחני שבמהלכו החל לקרוא ולחפש תשובות קיומיות. הוא נחשף לרעיונות הציוניים שהחלו אז להופיע לראשונה באיטליה.

בשנת 1929 עבר להתגורר ברומא, שם המשיך ללמוד אמנות באקדמיה “San-Luca“. לאחר שנתיים קיבל לואיזאדא פרס מטעם האקדמיה על הישגיו בתחום הרישום.

לאחר מכן חזר לואיזאדא לפירנצה והחל להתפרנס מאיור ספרי ילדים. בשנים אלו לקח חלק בפעילות חוגי הצעירים הציונים באיטליה. שם הכיר את רעייתו לעתיד, פאולה מלוונו. בשנת 1933 נישאו ועברו לגור במילאנו, בה קיווה למצוא פרנסה טובה יותר. הוא המשיך להתפרנס מאיור ספרים ולהנאתו צייר בצבעי שמן. באותה שנה נפטר אביו. במהלך השנים תכננו בני הזוג את עלייתם לישראל לאחר שפאולה כבר היתה בביקור בארץ בשנת 1932.

בשנותיו במילאנו החל להשתתף בתערוכות קבוצתיות ובשנת 1936 הוזמן להציג בתערוכת הביאנלה של ונציה.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החל זרם של פליטים יהודים להגיע לצפון איטליה. כמות הפליטים הלכה וגדלה ופעילי הג'וינט והסוכנות היהודית באיטליה דאגו להם למחסה, מזון ואישורי מעבר לארצות אחרות. לשם כך הוקם ארגון בשם “Delasem“. לואיזאדא הצטרף לארגון והיה נוסע לערים הגדולות באיטליה, לפריס ולבריסל במטרה לגייס תרומות. פעילות הארגון היתה מחתרתית ובלתי לגאלית ולוותה במתח רב. בהמשך מונה למזכיר הארגון ומאוחר יותר למנהל הסניף של מילאנו. לואיזאדא ורעייתו שאפו לעלות לישראל אך נשארו באיטליה עקב פעילותו בארגון. במהלך שנים אלו נולדו לבני הזוג שתי בנות, דפנה ודינה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1939, פנה ראש הארגון “Delasem“ ללואיזאדא ודרש כי ימהר לעזוב את איטליה לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא ומשפחתו עלו לישראל בספטמבר 1939 באוניה האחרונה שיצאה לישראל מנמל Trieste. 

בארץ יחד עם משפחות איטלקיות נוספות ובעידודו של אנצו סירני, שהיה המנהיג הציוני הנערץ של יהדות איטליה, החליטו להקים מושב שיתופי קטן. ליד רמת הדר באיזור השרון הקימו בשנת 1940 ישוב חדש בשם תל-דן (על שם דנטה לטס, שהיה פעיל ציוני מוערך באיטליה).

במקביל לקשיי ההסתגלות לארץ החדשה נאלצו להתמודד עם חוסר הידע והניסיון בחקלאות אשר הובילו למציאות חיים קשה. בנוסף לכך הם חיו בדאגה מתמדת לגורל משפחותיהם שנשארו באיטליה לאורך שנות מלחמת העולם.  לאחר מספר שנים הוחלט לפרק את המשק החקלאי ולואיזאדא החל ללמד ציור בבתי ספר יסודיים באיזור, לאייר ספרי ילדים ולצייר פנסי קסם. בשנים אלו צייר מעט מאוד מחוסר פנאי פיזי ונפשי,  וכן מחוסר אמצעים.

בשנת 1948 נודעה ללואיזאדא האפשרות להציג תערוכת אמנים מארץ ישראל במסגרת הביאנלה של ונציה. הוא העביר את ההודעה ליוסף זריצקי, אשר בחר מספר אמנים להציג בתערוכה. מדינת ישראל רק הוקמה והיתה זו התרגשות רבה להניף את דגל המדינה בפתח התערוכה. בחירת האמנים לתערוכה לא נעשתה על פי תקנון אגודת הציירים והפסלים, דבר שהביא לקרע בין חברי האגודה. בעקבות זאת הוקמה קבוצת “אופקים חדשים“, התנועה שסימלה את תחילת העידן המודרני באמנות הישראלית. לואיזאדא פעל במסגרת "אופקים חדשים" בהמשך חייו והשתתף בכל התערוכות הקבוצתיות.

בשנת 1955 עבר עם משפחתו לגור ברמת-גן, שם התגוררו משפחותיהן של אחותו הצעירה ואחותה של פאולה. כמו כן חודשו הקשרים עם משפחות ממוצא איטלקי שגרו באיזור, איתם היתה להם שפה משותפת.  לאחר מספר שנים שכר סטודיו בקרבת מקום, שם בילה שעות רבות בציור. היו אלו תנאים נוחים יותר עבורו לעומת השנים הרבות בהן נאלץ לצייר באחד מחדרי הבית. 

המשפחה החלה אז להתרחב, בנותיו נישאו ונולדו נכדים. הקשר המשפחתי היה משמעותי עבור לואיזאדא ואיפשר לו להביא לביטוי את אהבתו המיוחדת לילדים. הוא היה מרבה לספר להם סיפורים ומלווה אותם בציורים קטנים, עורך איתם הצגות בתאטרון בובות ומשחק איתם במשחקי ילדות.

לאורך כל השנים הרבה לואיזאדא לצייר פורטרטים ורישומים בשחור-לבן. במיוחד הרבה לצייר את בני המשפחה וכך יצר קשר מיוחד עימם ללא צורך במילים.
פן קליל יותר שלו היה ניתן לראות בשרבוטיו הצבעוניים שאהב לאייר בהזדמנויות שונות (כמו איור קטן המאפיין כל אחד מבני המשפחה לציון מקום ישיבתו בשולחן ליל הסדר).

בשנת 1962 הגשים חלום ישן ונסע עם רעייתו להתגורר בפריס במשך שנה. לואיזאדא יצר קשרים עם אמנים מקומיים ואף הציג תערוכה בגלריית “Espace“.

לואיזאדא היה אדם צנוע, טוב לב, מופנם ורגיש מאד. לאורך כל חייו הקשר העמוק לתרבות האיטלקית נשאר מרכזי עבורו. עולמו הפנימי העשיר והידע הרב שהיה לו באו לביטוי בהרצאות שנתן. בתמונות שהקרין ובתיאוריו הצליח להעביר את החוויה כאילו עמדו השומעים ממש מול היצירה האמיתית.

לאורך חייו השתלבו זו בזו הזהות האיטלקית והישראלית. לואיזאדא היה שלם עם בחירתו לעלות לארץ ולקחת חלק בהקמת המדינה. במקביל לעובדה שבביתו שפת הדיבור היתה איטלקית הוא היה מעורה במתרחש בארץ, קרא עיתונות עברית וראה את עצמו ישראלי לכל דבר.

בשנת 1972 עבר לואיזאדא התקף לב קשה ומאז מצבו הבריאותי החל להדרדר. לאחר שהתאושש מעט הוא לא ויתר והיה גורר את רגליו לסטודיו וממשיך לצייר ככל שעמדו לו כוחותיו.

ביולי 1987 הלך לעולמו בגיל 82.