פריצת "אופקים חדשים" התרחשה ב-1948 ימים ספורים לאחר הכרזת העצמאות, ואפשר לראותה כתשובה אמנותית אוניברסליסטית לכינון הממלכתיות ולאירועים המקומיים כבדי המשקל. אין ספק ששנות הניתוק הארצישראלי מאירופה מחמת מלחמת העולם השנייה העצימו את הגעגוע לקשר עם עיר האורות, שכה הפרתה את האמנות הארצישראלית בעבר.
במחצית השנייה של שנות ה-40 נפתחו אמנים ישראלים אל ההפשטה הלירית הפריזאית ותצויין הושפעתו  של ז'ורז' בראק על חלק מהאמנים הארצישראלים (זריצקי, ארוך, שטרייכמן, נתון ואברמוביץ). הערכה הדדית שהתעצמה בין תערוכה קבוצתית לשנייה (1942 ,1947) ליכדה קבוצה תחת הנהגתו של יוסף זריצקי, שאליה חבר גם מרסל ינקו.

בעודם נתמכים על ידי המשורר הנודע אברהם שלונסקי, ועל ידי מבקר האמנות הבולט אויגן קולב (שינהל  את מוזיאון תל-אביב מסוף 1949 עד פטירתו ב-1959), ביקשו אמני הקבוצה המתגבשת לבדל את עצמם מרמת התערוכות

ה"דמוקרטיות" הנערכות מטעם אגודת האמנים. תחושת ה"ערך" (Valeur) - שתורגמה למונחים ציוריים טהורים של רגישות צבע, וירטואוזיות מכחול, מוזיקליות המיחבר החזותי וכדומה - הביאה לכך שבהגיע מאיטליה הזמנה להשתתפות בביאנלה של ונציה, בחר זריצקי (אז יו"ר אגודת האמנים), בחשאי, 17 אמנים לפי העדפתו האישית. בעבקות זאת הוא פוטר מהאגודה ובעקבותיו פרשו אמנים נוספים שצטרפו אליו והחליטו על יסודה של "אופקים חדשים".

ב-9 לנוב' 1948 נפתחה במוזיאון תל-אביב תערוכתה הראשונה של "אופקים חדשים" שנתפסה כסנסציה מודרניסטית על ידי האלפים שנהרו לראותה. הציגו בה 18 אמנים. מעבר לנטיה להשטחת הצבע והדימויים הפיגוריטים ולהצרנתם הגאומטרית בלטו מגמות שונות בין האמנים.

מסר ההפשטה של אופקים חדשים הלך והחריף ככל שביקרו עוד מחברי הקבוצה בפריז וככל שזריצקי העמיק יותר את ההשפטה בציורו.
זריצקי העצים את תביעתו שהציור בארץ צריך להיות "חלק בלתי נפרד מן הציור המודרני בעולם" ושטרייכמן טען ש"אמן גדול אינו צריך לחפש לוקאליות, צריך שיהיה לו מעוף עולמי". עם זאת לא זריצקי ולא שטרייכמן ולא חבריהם לא ויתרו מעולם על הזיקה לאור המקומי. עובדה שמצאה ביטוי במוטיב של החלון ובגווני תכלת יריקרק אפרפר שהפכו לסימן מזהה של רבים מחברי הקבוצה.
התערוכות שהציגו חברי "אופקים חדשים" בנפרד ובעיקר התערוכות הקבוצתיות עוררו הרבה התנגדויות וביקורות, עם זאת "אופקים חדשים" הפכה בהדרגה לבעלת מעמד מיוחד כמייצג המודרינזם באמנות הישראלית שזוהה יותר ויותר עם ההפשטה. היו שהתנגדו בעיקר להתבדלות הקבוצה, אך יחד עם זאת העריכו את רמתם האמנותית הגבוהה של חבריה. אחרים האשימו אותם על כך שאינם נותנים ביטוי למציאות הישראלית, או למסורת התרבותית היהודית, בעבודותיהם. כמו כן טענו שאינם מייצגות את הבעיות החברתיות בארץ. הקבוצה עמדה במאבקים קשים, אך המשיכה לדבוק ברעיונותיה ולהחדיר את ההכרה בזכות הקיום של אמנות המדברת בשפה אוניברסלית חדשה. 
במשך השנים הציגו גם תערוכות בחו"ל וזכו להערכה מאמנים בינלאומיים. במשך השנים הצטרפו חברים חדשים ואחרים פרשו. 
ביוני 1963 נערכה במשכן לאמנות בעין חרוד תערוכתה העשירית והאחרונה של "אופקים חדשים". לאחר מכן חדלה למעשה "אופקים חדשים" כאגודה עצמאית ומנקודה ארגונית חדלה הקבוצה להתקיים.