בית הקולנוע הראשון בעיר פירנצה היה שייך ליהודי בשם ויטוריו ריניאנו שהיה, נוסף לכך, גם צייר, צלם ונגן צ'מבלו. הסטודיו שלו היה בפיאצה דונאטלו, לא רחוק מהדואמו, שם הרכיב בין השאר פוטומונטאז', בו נראה הוא עצמו מתבונן בעצמו בשעת הציור - דמות כפולה של אינטלקטואל, אמן, איש עסקים, יהודי ואיטלקי מדורי דורות.
ברמת הדר, בלב פרדסי השרון של ישראל בשנות הארבעים והחמישים, צייר נכדו, הצייר אביגדור רנצו לואיזאדא, ציורים בשחור לבן לסרטי פנס הקסם של מרדכי ארם, שהיה נודד עם מכונת ההקרנה, וילונות שחורים ומזוודה מלאה סרטי צלולויד מגולגלים בגני הילדים בתל אביב, בירושלים ובקיבוצים.
לואיזאדא, ממייסדי "אפקים-חדשים", נפטר לפני כחצי שנה וספק אם תערוכת האיורים שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון, איורים שעשה לפרנסתו בלבד ולא נחשבו בעיניו מבחינה אמנותית, היתה משמחת אותו במיוחד.
התערוכה המוצגת באגף הנוער שנאצרה על יד מיכל ברושי, נולדה בעקבות מזוודה ישנה, שהורדה מבוידעם ברחביה, של החותנת של רותי גויטיין, שהיא ביתו של ארם. המזוודה הכילה את סרטי הצלולייד הצבעוניים ושפע של איורים מקוריים שצולמו לסרטים, רובם של אביגדור לואיזאדא ומיעוטם של מאיירים אחרים.
"בחרנו להקדיש את התערוכה ללואיזאדא מכמה סיבות", אמרה איילה גורדון, מנהלת אגף הנוער, "האחת כמותית, רוב האיורים לפנסי הקסם נעשו על ידו. השנייה איכותית, האיורים שלו, לדעתי, היו הטובים ביותר מבחינה מקצועית, והשלישית, היסטורית או נוסטלגית, איוריו משקפים את התקופה שלפני קום המדינה והשנים הראשונות למדינה. לכן זו גם מחווה לתקופה זו". ואכן יש כאן שפע של נוסטלגיה, קודם כל לעידן רחוק הרבה יותר מזה של המדינה שבדרך, לתקופה שבה הקולנוע לא רק שלא ידע לדבר, הוא גם לא ידע לזוז. בפנס הקסם היו התמונות המוקרנות על הקיר מתחלפות מדי דקה או שתיים, והקריין היה מקריא את הטקסט.
טכניקת ייצור פנסי הקסם היתה מורכבת מארבעה שלבים, קודם ישבו ארם ולואיזאדא וחילקו את הטקסט לסצנות מדויקות, אחר כך בא שלב האיור שנעשה בדיו שחורה ללא צבע בכלל. אחר כך בא הצלם וצילם את הציורים ועל הסרט המצולם עבד איש הצבע שבמכחולים דקים ובצבעי זכוכית מיוחדים צבע את הסרטים, שהרי לא היה אז פילם צבעוני. הארכאיות הטכנולוגית הזו משתלבת היטב עם הדמויות התמימות, המככבות בסיפורים ועם הפשטות של אותם הימים, שבהם פרדס היה פרדס, תפוז היה תפוז ונהג האוטובוס שבו נסע נושי לירושלים הסכים להסתובב אחרונית ולחזור כדי לחפש את כושי הכלבלב שהתגלגל ונפל מהדלת האחורית. כושי אכן נמצא, בחברת הצפרדע והגחלילית, אבל אותו נהג אגד אדיב ואותם נוסעים חביבים אבדו כנראה לתמיד.
אביגדור רנצו לואיזאדא עלה לארץ מאיטליה בשנת 1939, חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם. עד אז הספיק לסיים את האקדמיה לאמנות של פירנצה ואת האקדמיה סנט לוקה ברומא, שזיכתה אותו בפרס ראשון ברישום. הקריירה האמנותית שלו היתה תמיד מעורבת בפעילות ציונית ויהודית שהלכה והתגברה בשנות השלושים המאוחרות, כשהתחילו להגיע פליטים מגרמניה. לואיזאדא נסחף לפעולות הצלה של הפליטים והפך למזכיר הארגון האיטלקי להצלת יהודים מטעם הג'וינט. שלוש שנים נסע בכל אירופה כדי להשיג ויזות הגירה ליהודים, ואת עצמו חילץ ממש ברגע האחרון. הוא הגיע לארץ עם אשתו, פאולה, בת למשפחה איטלקית ותיקה מהעיר טורינו, ועם שתי בנותיו הקטנות והם התיישבו במושב רמת הדר ליד רמתיים. את החקלאות המתישה נטש די מהר ובאופן טבעי פנה לצורך פרנסה להוראת ציור ותולדות האמנות. הוא לימד תלמידים מכל הסוגים: ילדים בבית ספר עממי, מורות בסמינר, תלמידי תיכון.
לואיזאדא, שהתערה בחבורת האמנים התל אביבים של שנות הארבעים המוקדמות, מצא עצמו יוצא דופן: איטלקי אחד בתוך רוב של רוסים חמי מזג. "לואיזאדא היה מנומס", נזכר הצייר סטימצקי, "לא כמונו - מחוספסים, אפשר היה להתחנך על ידו". הצד החינוכי שבלואיזאדא היה לחלוטין לא מכוון ולא מודע. זו היתה פשוט התרבות שבו. כמי שגדל כל ימיו בפירנצה ובא לחיות בישראל של שנות הארבעים נגזר עליו להיות תמיד האציל, העדין והתרבותי. העדינות המתורבתת הזו התבטאה גם ביחסו החם לילדים. כמורה לציור, כמאייר וכמי שהרגיש תמיד צורך ללמד ולהרצות על אמנות הרנסנס האיטלקי, שהכיר אותה כל כך מקרוב. יחד עם זאת שדה הפעילות העיקרי שלו היה האמנות המודרנית והישראלית.
... את הקריירה שלו כמאייר התחיל לואיזאדא עוד באיטליה. כבר אז מיקם את האיור בחייו בתחום הכלכלי, ולצורך זה עבר עם משפחתו מפירנצה למילאנו שהיה לה יותר מה להציע בתחום המסחר והפרנסה. בארץ מיד כשהגיע, הפגיש אותו איטלקי אחר, אנצו סירני, עם לאה גולדברג שעמדה לפרסם את ספרה "ידידי מרחוב ארנון" וחיפשה מאייר. זאת היתה עבודת האיור הראשונה בארץ של לואיזאדא ובעקבותיה באו שורה ארוכה של איורים ספרי לימוד, מקראות שונות ועיתוני ילדים.
האיורים לפנס הקסם המוצגים בתערוכה נולדו בעצם בזכותו של נחום גוטמן. גוטמן הפנה את מרדכי ארם - יקה מלא מרץ ויוזמות עסקיות שקרא לפנס הקסם שלו "פרנס כסף" - אל העולה החדש לואיזאדא בטענה שהוא, גוטמן, יקר מדי לתקציב של ארם. הפגישה בין ארם ללואיזאדא הניבה שיתוף פעולה פורה במשך כמה שנים. ארם לא היה בעל רקע אמנותי במיוחד, אבל הרגיש באיכותו המיוחדת של לואיזאדא והבין שהפשטות הקלאסית של איוריו והתמימות חסרת התחכום יכולות לדבר היישר אל לב הילדים. ההימור של ארם הוכיח עצמו כנכון ביותר. במבט לאחור מסתבר שלואיזאדא השכיל לנקות את איוריו מכל סגנון אקדמי או כובד אירופי ויצר סוג של איור חדש רלוונטי לזמן ולמקום. מי ששנות ילדותו עברו עליו בשנות החמישים והשישים יזהה מיד את הילד המתולתל, את המורה בחצאית ובחולצה לבנה ואת קוטף התפוזים הקיבוצניק כגיבורי ספרות ילדותו הישראלית, בלי שידע כלל שאלה שייכים ללואיזאדא הצייר. בניגוד לגוטמן הפריד לואיזאדא לחלוטין בין הסגנון הציורי שלו, שהתמודד עם ערכים ציוריים מופשטים, אוניברסלים, ברוח אפקים חדשים, לבין הסגנון האיורי שהתבסס על קו פשוט וברור, על פרופורציות בהירות ועל נרטיביות קלה להבנה. נראה שבכל זאת השלימו האיורים האלה צד חיוני באישיותו שלא יכול היה להתבטא בקומפוזיציות הליריות של טבע דומם ופירות על השולחן...
עסקי פנס הקסם של מרדכי ארם פרחו ושגשגו וכללו בשיאם שלושה סטים של מכונות הקרנה, שנדדו בגנים ובימי הולדת פרטיים בעזרת צוות של עוזרים ובני משפחה. מספרת רותי בתו, "מגיל שש הייתי מספרת ומקריאה סיפורים. בעיקר זכורים לי זוג נעליים ושלושת הדובים שלואיזאדא אייר. כשפרצה מלחמת השחרור הפסקנו לעבוד לתקופה מסוימת ומיד כשאפשר היה אמא התחילה לטייל בגנים. היתה לה עברית איומה ועד היום אני לא מבינה למה הגננות לא הקריאו את טקסטים בעצמן. המשכתי לעזור לאבא בהקרנות בחופשים מבית הספר עד החופשות מהצבא, ואחרי שהתחתנתי המשיך בעלי לנסוע על הוספה שלו ולהקרין פנס קסם בגנים. זו היתה עבודה נוחה ובזמנים טובים סיפקה פרנסה לכמה משפחות". ב-1956 התחילו להגיע לארץ סרטי פנס קסם מפולין שכללו את אגדות אנדרסן והאחים גרים. הם לא דיברו על שדות חיטה ונטיעת אילנות ולא התייחסו לחגי ישראל, אבל אפשר היה לרכוש אותם במחיר נמוך ולהקרין לילדים בלי להמתין לביקורו החודשי של איש פנס הקסם. תל אביב שכחה מהר יותר את הסרטים הישנים. ירושלים שמרה אמונים לטון החינוכי של ארם ולואיזאדא עוד שנה שנתיים אבל גם שם העניין גווע מעצמו. ארם מצא את עצמו מחוסר עבודה וב-1958 נסע לבקר בגרמניה ונשאר שם עד היום. לואיזאדא התרכז בקומפוזיציות של צורות מופשטות. סיפורם של כושי ונושי עדיין מוקרא לילדים לפני השינה, עם איורים חדשים של בינה גבירץ. אלו של לואיזאדא נותרו בפנס הקסם.
מתוך כתבתה של טלי תמיר - 'ימי הקסם האחרונים'
עיתון "כל העיר", 19.2.1988 www.talitamir.com
