"ואילו לואיזאדא, מי שהיה חבר ב"אופקים חדשים", מציג את ההפשטה המתונה, שמקורה בפיגורה או בנוף נתונים, שערכיה הם הצבע, הערך הפסיכולוגי של הצבע, חומריות הצבע, הצורה ופירוקה כבעיות אסטתיות וחשיבתיות.
זימונם של שני אמנים אלה בשבוע תל אביבי אחד מאפשר איפוא, דגימה תרבותית-אתית של שורש ההתפלגות ההיסטורית בציור המקומי. ההישגים המקוריים של אמנים אלה מצויים, כמצופה, ביצירתם של מלפני שנות דור. והנה, היום, בשנת 1980, לאחר ששהיגשים האישיים אכן הושגו, לאחר שהמיליטנטיות שליוותה את המאבקים האידיאולוגים באמנות המקומית אכן התפוגגה - נראות יצירות מירון סימה ולואיזאדא כמיסמכי-תרבות, ואולי אף כתצלומי רנטגן היסטורים. וכותב שורות אלה מסוגל רק להעריך, ולא לחוות חוויה ראשונית, את סדרת "חנה רובינא", את מדיאה או המאריונטות של מירון סימה, ואת המופשט התצורתי הרשום (המחולק באמצעות קו קונטור רישומי) של לואיזאדא, מופשט שעיקר חיותו בשנות החמישים (שנים שבהם, אגב, לא התבלט לואיזאדא במיוחד בין ציירי המופשט המקומיים).
מירון סימה ולואיזאדא מוצגים בשתי גלריות תל אביביות בעלות אופי אולי מיוחד במינו. לא הייתי מציין זאת, אילו לא היתה כאן זיקה עניינית תרבותית בין האכסניה לבין האמן.
....
תצוגתו של לואיזאדא מאפשרת, באופן חלקי, מעקב יותר ממשי אחר התפתחותו החשיבתית והסגנונית מציור פיגוראטיבי לזה המופשט המבני והקווי. לואיזאדא, שעבודותיו מוצגות בתל אביב במרווחי זמן גדולים במיוחד, הינו, על פי תצוגה זו, אמן מופשט שכלתני ומיומן. כלומר, פחות טמפרמנט ויותר תכנון מוקדם.
מן הבחינה של תולדות האמנות הישראלית, לואיזאדא ממוקם בתחום "אופקים חדשים" - וכשם שמירון סימה אינו יכול להחשב "אמן ישראלי משפיע במיוחד", כן לואיזאדא מוערך כאמן תרבותי, השליט באמצעיו ושהישגיו מוטמעים בהישג הכלכלי של המגמה או התנועה של המופשט הישראלי."
